בפקודה קצרה מבטלת התורה בפרשתנו את הרכוש הפרטי ואת המרדף האובססיבי אחר הפרנסה לשנה שלמה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר. שְׁנַת שַׁבָּתוֹן – יִהְיֶה לָאָרֶץ". שדותיך, אומרת התורה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו אצלך בעבר, וכן העניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך, פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם ללא רשותך. תכנית זו פוגעת לא רק בהגיון הקפיטליסטי הרווח, אלא גם ביצר הרכושנות והגאווה, כך שהאדם בעל כורחו נאלץ להיות ותרן ונדיב, ולא רק לדבר אמונה אלא ממש לחיות אותה.

לאורך כל הדורות מנסה היצר הרע לבלבל את דעת בני האדם ולספר לנו שהעיקר בחיים הוא ברדיפה אחר הכסף וההנאות החומריות, עד שכיום נראה כי הוא ניצח אותנו בגדול, החומריות נהפכה לדת החדשה וכמעט כולנו משועבדים לתפיסה לפיה "אושר שווה עושר". רבים נפלו ברשתו ומאמינים שהאושר הנכסף מחכה להם ממש מעבר לפינה אם הם רק ישיגו את הטלפון הכי חדיש, את הבית המפואר, האוטו המהיר, הג'ינס הצמוד או כל שטות אחרת שהם ראו בפרסומות. כסף, חיצוניות, תדמית – רובינו במרוץ אחר הבלים והשטן יושב וצוחק על חשבוננו. מתוך ההבנה הזו קל הרבה יותר להתחבר אל מצוות השמיטה, אשר נראית על פניו כלא הגיונית ומנותקת מכל הגיון כלכלי מוכר ו"סביר". החקלאים מתבקשים לשבות לפרק זמן קצוב ממרדפי החומר המתישים ולסמוך על הקב"ה שיפרנסם. המטרה היא לא חלילה לסבול או לרעוב, אלא להיפך – להתאמן באמונה ולפנות את הראש לעיסוקים מרוממים אחרים.

הגיון פשוט אומר שאם אסור לעבד את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים – באותה השנה ובשנה שלאחריה אמור לשרור רעב כבד, שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? שנת השמיטה, אם כך, היא שנת מבחן לחקלאים ולעם ישראל כולו. האם יבטחו בבורא עולם שידאג לקיומם הכלכלי ולפרנסתם, או שיעשו תחבולות שונות כדי לעקוף את ההלכה וציווי הבורא? לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות אמונית מסוג זה. על מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים – בסופו של דבר גוועים ברעב. ההתמודדות האמונית עוברת מלהיות דבר-תורה יפה למבחן מאוד מעשי עת החקלאי נדרש להרפות ובאמת לסמוך על הקב"ה שיכלכל אותו.

מה פרוש הדבר לסמוך על הקב"ה? בהלכות תפילה המובאות ב"שולחן ערוך" אנחנו מונחים בתפילת "שמונה עשרה" לעמוד ולא להיסמך על שום דבר – "שאם יינטל אותו דבר (שהוא סומך עליו) – ייפול". סמיכה על השם, לפי הגדרה זו, פרושה שעלינו להישען עליו באופן כזה שנדע שכל משענת אחרת אינה אפשרית ואינה מסייעת באמת. בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח – בריאותו וכוחו, חוכמתו, חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם עלינו לזכור כי הבריאות והכוח הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה ולבסוף נובל, החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם והכסף עלול להיאבד בנסיבות טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני מלבד המשענת האמיתית והנצחית שהוא בורא עולם.

אחד המסרים העיקריים הנלמדים כאן הוא שמה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות, תוך שמירה על חוקי התורה, אשר הקדישה מצוות רבות לדיני ממונות.

מבט גשמי על העולם בהחלט יראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח.

אחת המטרות של שנת השמיטה היא שבעלי הקרקעות והחקלאים (האנשים המבוססים של אותם הימים) יתנתקו למשך שנה אחת מהגדרת תפקידם/מקצועם/מעמדם ויתפנו לעסוק בשאלה החשובה מכל – "מי אני ומה מטרת בואי האמיתית לעולם?". גם היום רובינו מקטלגים ומגדירים את עצמינו ואת הסובבים אותנו לפי הגדרות שטחיות של השכלה ומקצוע. אם נשים לב נגלה שבמפגש עם אנשים חדשים אנו עונים לשאלה "מי אתה?" בתשובה על פי המקצוע בו אנו עובדים, ולא בתשובה עמוקה יותר המתייחסת לרבדים חשובים יותר בחיינו. ההגדרות האלה לא נהוגות רק במפגש עם זרים, אלא למרבה הצער חלחלו גם לצורת ההשקפה שלנו כלפי עצמינו. לאדם הרבה יותר קל לרכוש תואר יוקרתי כדוגמת "רופא" ו"רואה חשבון" ולהרגיש טוב עם עצמו מאשר לעמול על מידותיו ולהיות "סבלני ועדין", "נותן ומשפיע", "בעל נפלא" ו/או "אבא משקיע". ההפסקה הזו, שהתורה כופה, מחייבת את החקלאים (ובמובן מסוים את כולנו) למחשבה מחודשת על ההגדרות העצמיות שלנו ולבחינה ותיעדוף מחודש בין עיקר וטפל. עכשיו אני כבר לא רק בעל שדה (או עורך דין/ פקידה/ מנהל), אלא מכלול רחב יותר של הגדרות ואתגרים אשר נדחקים ביום-יום לקרן זווית. לפעמים לא נעים לגלות שהזנחנו את הצדדים החשובים באמת של החיים, ולכן כמה טוב שיש הזמנות כמו שנת שמיטה לעצור, להתבונן ולתקן…

במבט רחב יותר ניתן לראות כיצד סיפורי התורה מלמדים אותנו שוב ושוב על היחסים המורכבים בין האדם לאדמה. ככל שהאדם שקע יותר בעבודת האדמה כך מצבו המוסרי והרוחני התדרדר. זה החל עם האכילה האסורה של אדם וחוה מהפרי שהוציאה האדמה, והמשיך עם הרצח של קין, עובד האדמה, את הבל אחיו. בהמשך בדורו של נח נאמר שהתמלאה הארץ חמס עד שהקב"ה הביא את המבול שניתק את אותו חיבור מסוכן. גם החטא החמור של המרגלים במדבר והמאיסה בארץ ישראל נבע מהחשש שברגע שהעם ישתקע בארץ משלו תגיע עימה נפילה רוחנית, וזאת בגלל ההכרח לעסוק בחקלאות, חומר וכסף, אשר עלולים להוריד את האדם מטה.

למרות כל זאת, ארץ ישראל נקראת "ארץ הקודש". לארץ שלנו יש סגולה מיוחדת ודווקא דרכה ניתן להתחבר אל הבורא ולסייע לנו לממש את תפקידו בעולם – לקדש את החומר. איך עושים זאת? התורה נתנה לנו מספר "מצוות התלויות בארץ" המהוות סוג של עוגנים במפגש המיוחד הזה בין הרוחניות לגשמיות, כדוגמת מצוות שמיטה, עורלה, ביכורים, מעשר ועוד. דווקא אלה עוזרים לנו לפתח סבלנות, עידון וראייה רוחנית.

שבת שלום, ניר אביעד