פלגנות מיותרת ועסקנים המחפשים שררה – לא, לא מדובר רק על מבזק החדשות האחרון. בפרשת קֹרַח נוכל להזכר לאן כל זה עלול להוביל.

קל לנו להסתכל על חלק מהפוליטיקאים שלנו, שלא מפסידים הזדמנות להסתכסך ולהתפלג, ולצקצק בלשוננו על כך שבמסווה של מילים גבוהות הם פועלים משיקולים אישיים, וכי ה"כיסאולוגיה" היא זו שמניעה אותם לא פחות מאשר חוש צדק מפותח ודאגה לחלשים ולאינטרסים הלאומיים.

נראה כי הפרשה הנוכחית קוראת לנו לעלות מדרגה
ולהסתכל קודם כל על עצמינו.
איפה ובמי אני מקנא?
האם אני משכיל להבין שכל מה שנשלח אליי הוא מדוייק עבורי?
האם גם בי מסתתר קֹרַח קטן וקטנוני המחפש את האינטרס האנוכי והצר?

פרשת השבוע מספרת לנו את סיפורו של קֹרַח, בן דודם של משה, אהרון ומרים, אשר יחד עם קבוצה של מאתיים וחמישים אנשים מכובדים נוספים נקהלו על משה ואהרון ובפיהם הטענה: "כָל-הָעֵדָה כֻּולָּם קְדֹשִׁים… וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה"? בדבריהם הם למעשה ביטאו עמדה, אשר על פניו יכולה להישמע הגיונית ומוצדקת – "אם כל עם ישראל קדוש ואם היהדות מדברת על אחדות וצדק, אז מדוע המנהיגים מורמים מעם ומצווים על כולם מה לעשות?". בזכות טיעונים אלה הם הצליחו לשכנע קבוצת אנשים נוספת שהמנהיגות הנוכחית מונעת מתאוות בצע ומרצון לשררה והצליחו באופן חלקי לערער על הלגיטימיות של משה ואהרון ופועלם.

משה, אשר כזכור סירב מספר פעמים לבקשת הקב"ה להנהיג את העם מתוך צניעותו הרבה והרצון לברוח משררה, ושעליו העידה התורה לפני שתי פרשות כי הוא "עניו מכל אדם", היה שבע ממחלוקות והתקוממויות וניסה בדרכי שלום להידבר עם המסיתים, אולם אותם תככנים המשיכו בדרכם הרעה עד כי הקב"ה פער את האדמה והיא בלעה אותם חיים. לפני העונש הקשה משה פנה אל קרח וחשף את פרצופו האמיתי באומרו לו כי הוא יודע שהמניע האמיתי לדבריו אינו הדאגה הכנה לטובת העם וכי הוא אינו "לוחם צדק חברתי", כפי שהוא ניסה להידמות ולהציג את עצמו, אלא מטרתו הנסתרת הייתה לזכות במשרת הכהונה והוא קינא על כי אחרים קודמו לתפקיד לפניו. את דבריו של משה משלימים מדרשי חז"ל השונים על הפרשה המתארים את קרח כאדם חומרי מאוד (הביטוי המפורסם "עשיר כקרח" מתאר את עשירותו הרבה) המונע ממניעים של כבוד ותאוות שלטון. דבריו של משה מלמדים אותנו כלל גדול מאוד בתקשורת בין בני אדם, כפי שניסחו זאת טוב מכל חז"ל במסכת קידושין בתלמוד הבבלי: "כל הפוסל – במומו פוסל", כלומר אדם שמעביר ביקורת על אדם אחר – לא מן הנמנע שהוא עצמו נגוע באותה "מחלה" ובעיה אשר מפריעה לו אצל הזולת, שכן אם אותה תכונה לא הייתה קיימת אצלו הוא לא יכול היה בכלל לראות ולזהות אותה אצל השני. מסיבה זו, בפעם הבאה שאנחנו רוצים להעיר למישהו אחר על התנהגותו (אגב, דבר שמומלץ ככל הניתן למעט בו) עלינו לעצור ולשאול עצמינו האם אותה תכונה מפריעה באמת קיימת אצלו או שבעצם את עצמינו אנו רואים ושופטים?

גם בעונשו הייחודי של קרח יש לימוד מעמיק מאוד ומוסר גדול שמכוון אלינו – דווקא האדמה, המייצגת את שיא הארציות והגשמיות, הייתה זו שבלעה את קרח והביאה למותו. המרדף אחר החומר והתעלמות מעולם הרוח והרגשות הוא מנוון ומשחית. אדם שחייו מבוססים על המרדף האינסופי אחר המשכורת הגבוהה יותר (גם אם בכסף הוא רוכש מותרות שאין הוא באמת צריך), אחר הקידום בעבודה בכל מחיר (גם אם בדרך הוא "דורך על גוויות", וחמור מכך – מזניח את חיי המשפחה שלו) ואחר הסטאטוס החברתי והכבוד החיצוני מהסביבה (גם אם בפנים הוא חלול וריקני) – אותו אדם כורה את הקבר של עצמו במו ידיו, שכן כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות להבחין שההתבוססות בתוך עולם החומר רק עושה אותנו עצובים ובודדים יותר. דווקא הארציות של קרח היא זו שהענישה אותו ולקחה אותו למקום הכי ארצי שיכול להיות – לבטן האדמה.

קרח לא היה אדם טיפש. חז"ל אף תיארו אותו כאחד מגדולי הדור וכבעל עוצמה רוחנית גדולה, ובכל זאת הוא נפל לבור של פלגנות, סכסכנות ומחלוקת. מה היה, אם כך, השורש של מחלוקת זו (ולמעשה של רוב המחלוקות בעולם מאז) שהכשילה אותו? על פניו נראה כי מדובר בכניעה למידת הקינאה. החכם באדם כתב: "רקב עצמות קינאה" – העצמיות של האדם המקנא ממש נרקבת. חז"ל אף הוסיפו: "הקינאה, הכבוד והתאווה מוציאים את האדם מהעולם", כלומר ברגע שנכנסים לנפש שלנו שלושת הרעלנים האלה, כפי שהם נכנסו אל נפשו קרח, האדם כמו ואינו חי.
כיצד ניתן לברוח מאותו רעל הקנאה שסופו לבלוע אותנו באדמה? ע"י אמונה וביטחון שמה שהקב"ה שלח לנו זה הטוב, המדויק והנכון ביותר שיכול היה להיות. בהחלט ייתכן ש"הדשא של השכן ירוק יותר", כלומר שהוא זכה ליותר שפע חומרי ואף רוחני, אבל אם נזכיר לעצמינו שתכלית החיים אינה בהכרח להגיע ליעד כלשהו, ובטח ובטח שלא להידמות לאף אחד אחר, אלא לזכות לעשות את התיקון האישי והפרטי שלנו, אזי נשכיל לשנות את התפיסה שמכשילה רבים ולראות ב"קלפים שחילקו לנו החיים" (ויהיו אשר יהיו) דווקא כחומר הגלם המדויק והנפלא ביותר עבור אותה התפתחות אישית אליה אנחנו נדרשים ושואפים. בתודעה כזו אין מקום לקנאה ואין טעם בתחושת המסכנות וההתקרבנות הנלוות אליה. עלינו פשוט להאמין שכל התנאים הסביבתיים, הרגשיים והחומריים שקיבלנו הינם מדויקים להפליא בכדי שנצליח לתקן את נשמותינו. כמה נחמה יש בצורת המחשבה הזו.

יש אנשים שאם יהיה להם יותר כסף דווקא זה ירחיק אותם מעצמם ויש אחרים שאם יהיה להם יותר כבוד דווקא זה יסיט אותם משליחות. לצבור יותר חומר וכבוד זו לא שימחה – זה ריגוש. וריגושים, כידוע, באים ודי מהר הולכים. שימחה זה משהו אחר לגמרי. שמחה זה להודות על הטוב שיש לי, להיות בשלום עם הרצונות שלי, לא להרגיש כמו ברחוב סומסום שאני "פה" אבל אני רוצה להיות "שם"…
האר"י ז"ל מסביר שבשורש הקינאה יש הרגש פסיכולוגי מוטעה של האדם שאם מישהו אחר הצליח זה כנראה בא על חשבונו. אם השני הרוויח וטוב לו משמע שלו עצמו יישאר פחות. תפיסה משובשת זו מקורה במחשבה שעוגת השפע בעולם היא סופית ומוגבלת. לצערנו זו טעות בסיסית וכאובה שכל העולם סובל ממנה. האמת האלוקית היא שעוגת השפע היא אינסופית. כשלשני טוב – העוגה לא רק שלא מצטמצמת, אלא רק הולכת וגדלה. בראייה רוחנית יש צינורות של שפע. כשהצינור סתום כולם סובלים, אבל אם אחד עשה פעולות מוצלחות ופתח את הצינור אז לא רק הוא, אלא גם השאר ייהנו מהזרימה המבורכת. פועל יוצא מזה הוא שהאדם החכם ישמח בכל ליבו בראותו את הקולגה/עמית/שכן מצליח, וזאת מתוך הבנה שיורד עכשיו שפע לעולם.

יותר מכך, חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שלכל אדם יש שורש נשמה אותו הוא חולק עם קבוצה מצומצמת של אנשים אחרים. כאשר יש שניים הנמצאים בקנאה ו/או סכסוך ביניהם כנראה הם מגיעים מאותו שורש נשמה, כלומר הם מחוברים מבחינה רוחנית בקשר עמוק ביותר שקשה לנו להבין את עוצמתו, גם אם בחיצוניות יש בניהם פירוד. אותו פירוד חיצוני מתגלגל לפתחם כי דווקא ההתגברות עליו היא המפתח לתיקון הנשמה והעולם. זה רעיון עמוק מעין כמוהו ולא פחות ממהפכני. אם נשכיל להתייחס ל"אוייבים" ולבעלי המחלוקת שלנו כשותפים הכי אינטימיים ומשמעותיים לתיקון העולם ולתיקון העצמי שלנו כל העולם ישתנה.

קרח אומנם זכה ל"כבוד" מפוקפק בהיסטוריה היהודית וזכור כמחרר ריב, אך יחד עם זאת חשוב להבין שהיהדות אינה נגד מחלוקות ובמצבים מסוימים אף מעודדת אותן. כל עוד אנחנו מאוחדים אין הכרח שנהיה אחידים. בהקשר הזה, מוכרת האמירה המפורסמת מהמשנה ב"פרקי אבות": "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הילל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו". משמעות הדברים היא כי במצבים מסוימים המחלקות מבורכת משום שהיא מסייעת לראות את המציאות מזוויות מבט שונות וכך לקדם ולפתח אותה. כשם ש"שבעים פנים לתורה", כך גם להבדלים בנינו חשיבות. במה תלוי הדבר האם המחלקות חיובית או חלילה שלילית ואסורה? במניעים של המחזיקים במחלוקות. אם מדובר בפלפולים כמו בין הילל ושמאי, שרצו להבין טוב יותר את ההלכה, אזי ודאי שחילוקי הדעות בניהם מבורכים, אולם אם מדובר בטיעונים שיקרים וצבועים כמו של קרח ועדתו אזי ודאי שאין להם מקום וסופם להתבטל.

קל לנו להסתכל על חלק מהפוליטיקאים שלנו, שלא מפסידים הזדמנות להסתכסך ולהתפלג, ולצקצק בלשוננו על כך שבמסווה של מילים גבוהות ויפות הם פועלים משיקולים אישיים וכי ה"כיסאולוגיה" היא זו שמניעה אותם לא פחות מאשר חוש צדק מפותח ודאגה לחלשים ולאינטרסים הלאומיים. נראה לי כי הפרשה קוראת לנו לעלות מדרגה ולהסתכל קודם כל על עצמינו. איפה ובמי אני מקנא? האם אני משכיל להבין שכל מה שנשלח אליי הוא מדויק לי? האם גם בי מסתתר קרח קטן וקטנוני המחפש את האינטרס האנוכי והצר?

בנימה אישית אני רוצה להוסיף בענייני המחלקות כי שנים רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים-הלאומיים הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר הם מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים, טיפשים ורשעים. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו עבורנו.
אני רואה את כל זה ומבין שמה שיכול חלילה לאיים על עם ישראל ועל חייו בארץ ישראל זו לא הפצצה האיראנית ולא טילי החיזבאללה והחמאס. הדבר היחיד שבאמת מסוכן זה שחוטי האהבה והחיבור הטבעיים שקיימים בנינו ייפרמו. הלוואי ונלמד את הלקח מקרח ועדתו, הלוואי ונלמד את הלקח מימי חורבן בית שני ונגיד ״לא למחלוקת, כן לאהבה״.

מאז קורח ועד היום האדמה לא נחה. האדמה פותחת את פיה ובולעת את מחרחרי הריב החדשים, אשר מתעקשים לא ללמוד מקודמיהם וליפול אל הבור שהם כורים לעצמם בלשונם המושחזת ובתחושת הצדק המעוורת אותם מלראות שלא להיות צודק הוא שחשוב. את "הצדק המוחלט" כנראה שלא נצליח בעצמינו להבין ולהביא לעולם, זהו תפקידו של הקב"ה. בואו נרפה קצת מהמשימה ומהתחושה שאנחנו השחקנים הראשיים בהצגה וניתן לו את הבמה. אם התפקיד הראשי כבר תפוס, אז מה, אם כך, נותר לנו לעשות? לחפש את השלום, את המאחד, את החיוך, את הארת הפנים, את היד המושטת, את הקירבה. נשלחנו לכאן כדי לעשות אוויר טוב סביבנו. השאר כבר מעצמו יסתדר.

שבת שלום, ניר אביעד