ארבעים שנות נדודי אבותינו במדבר לוו באינסוף תלונות וטענות.
הפעם, כשחיצי הקיטורים כוונו לעבר המן הפלאי שהזין אותם בנאמנות, העונש הגיע בדמות נחשים ארסיים שהכישו וזרעו בהלה.

על הקשר בין אותם נחשים מסוכנים לנחש הקדמוני הראשון,
על הרפואה היצירתית להכשות בדמות מבט על נחש מנחושת ושאלתו של רבי נחמן מברסלב: "כבר הסתכלת היום אל השמיים?",
על המובן לנו מאליו שלעיתים נלקח מאיתנו ומעורר אותנו לתשובה והודיה
ועל תפקידו החשוב דווקא של היצר הרע בדרכינו לצמיחה רוחנית ולגדילה.

בסמלים של ארגוני רפואה שונים בארץ ובעולם, כדוגמת בחיל הרפואה של צה"ל, בבתי מרקחת ואף בארגון הבריאות העולמי של האו"ם, ניתן למצוא דמות נחש מסתלסל על עמוד. מה הקשר בין הנחש הגורם דווקא לחולי ולסכנה ובין בריאות ומרפא? התשובה לכך מסתתרת בפרשת השבוע שלנו ומזמנת לנו לקחים ומסרים נפלאים.
רקע קצר: כזכור, בני ישראל, שאמורים היו להיכנס לארץ המובטחת לאחר הליכה קצרה יחסית במדבר, נענשו בעקבות חטא המרגלים במסע נדודים מייגע בן 40 שנה. באותם שנים העם לא הפסיק להתלונן פעם אחר פעם על קשיי הדרך ואף לפקפק בתכלית היציאה ממצרים ובכוונותיהם של הקב"ה ושליחו משה. פעם אלה היו תלונות על מים או על בשר שחסרים להם, ופעם אחרת על הגעגועים לאבטיחים והקישואים הזכורים לטוב ממצרים. מתיאורי התורה וממדרשי חז"ל אנו למדים כי מרבית התלונות היו ריקות מתוכן והן היו לשם התלונה בלבד, וזאת משום שהמציאות במדבר היתה ניסית ולא באמת חסר להם דבר.
בפרשה שלנו הגיעה תלונה מוזרה במיוחד – על המן שירד אליהם מהשמיים. אותו המן, כידוע, היה מזון שמיימי שניתן להם מבלי הצורך לטרוח על גידלו והכנתו. יתר על כן, אותו המן התעכל בגופם מבלי שיצאה פסולת כדרכם של מזונות רגילים. ובכל זאת, גם על מתנה זו בחר העם לקטר: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִים לָמוּת בַּמִּדְבָּר. כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹוקֵל".
בתגובה הקב"ה שלח אליהם נחשים ארסיים שהכישו אותם וגרמו לבהלה רבה. העם מיהר למשה להתנצל ולבקש שיתפלל בעדם שהעונש יוסר. משה, שהיה רק קודם לכן נשוא התקפותיהם של המתלוננים נעתר לבקשה והתפלל לקב"ה שיסיר את הקללה.
"עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס, וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" השיב לו השם. ומשה אכן הכין דמות נחש עשויה מנחושת, הציב אותה בראש עמוד גבוה ובדרך פלא כל מי שננשך ע"י נחש הסתכל על אותה הדמות ונרפא.
מדוע העונש על התלונות היה דווקא בדמות נחשים ארסיים, מה פשר הנחש עשוי הנחושת, מדוע מי שהביט בו נרפא ובעיקר – מה הקשר של כל אלה אלינו כאן ועכשיו?

נראה כי הדרך להבין את משמעותם של הנחשים המכישים ושל הנחש המרפא בפרשתנו עוברת דרך הבנת כוחו הרוחני של הנחש הקדמוני הראשון מפרשת "בראשית". אותו נחש, כזכור, פיתה את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת – פעולה שהביאה לעולם את המוות והגירוש מגן העדן. כל כוחו ומהותו של אותו נחש הוא בתפיסה שהאדם לא צריך את הקב"ה ויכול להסתדר בלעדיו. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" הוא אמר לחוה. "למה אתם צריכים להיות תחתיו? למה אתם צריכים לשרת אותו? תהיו בעצמכם בוראי העולם. אתם המנהיגים ואתם העיקר". הנחש הקדמוני (המסמל גם את היצר הרע עמו כולנו מתמודדים) הוא, אם כך, השורש לכל הקלקולים והתכונות הרעות שלנו – האגו והגאווה. המוטו שלו הוא: אני במרכז! אני ואפסי עוד! אדם שחושב שהצלחותיו (או לחלופין כישלונותיו) באים בזכות לכישוריו אינו נידון אלא לחיים של ריחוק מאור הבורא, וכפועל יוצא לחוסר שמחה וחיות. הנחש, שממשיך ומפיץ את ארס הכפירה שלו לכל עבר עד היום, רוצה בדיוק שנתמלא בתחושת הגאווה הזו ושכרו הוא באותו ניתוק שנוצר בנינו לבין השפע של הבורא, שכן ידוע שהקב"ה טוען כלפי בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד". אדם שמלא בעצמו לא יכול להכיל אף אדם/ רעיון/ מחשבה אחרים ובטח ובטח שלא את הקב"ה ("ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקך").
בכל פעם שאנחנו מתלוננים על הנהגת הקב"ה את העולם, אנחנו בעצם אומרים לו: "תשמע חביבי, אנחנו בעצמינו 'כאלוקים יודעי טוב ורע', ואם זה היה בידיים שלנו היינו עושים את העבודה אף טוב יותר ממך".
הנחשים הארסיים, אם כך, באו להזכיר לבני ישראל לא רק ענווה מהי, אלא גם שעם כל גדולתו של המין האנושי, בסופו של יום אנו נתונים בידיו של הבורא. המשנה במסכת ראש השנה (פרק ג', משנה ח') מתייחסת לפרשה שלנו ומסבירה זאת נפלא בשאלתה: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאים. ואם לאו – היו נימוקים". לא הנחשים הארסיים מסוכנים ולא נחש הנחושת מרפא. אלה הם רק שליחים שבאים לעודד אותנו לפקוח את העיניים למציאות רוחנית, להסתכל מעלה ולכוון ליבנו אל הקב"ה. עצם הקשר עימו הוא זה שמביא שפע לאדם, כפי שאומר דוד המלך: "ואני קרבת אלוקים לי טוב".
רבי נחמן מברסלב נהג לשאול את תלמידיו: "כבר הסתכלת היום אל השמיים?". נראה לי שזו הרפואה המונעת הטובה ביותר לכל המחלות הרוחניות של ניתוק, עצב ובדידות, שהדור שלנו לצערנו מכיר כל כך טוב, והנסיוב האולטימטיבי לכל הכשות הנחשים השונים של החיים – להסתכל אל השמיים, להתפלל, לבקש קשר לעולם רוחני, לחבר את עצמינו למה שמעבר לרגע הפיזי הנוכחי, להיות אנשים של שמיים.

העונש של הנחש הראשון בפרשת "בראשית" היה שמזונותיו יהיו מזומנים לו תמיד, כלומר הובטח לו שתמיד יהיה לו שפע גשמי. על פניו זה נשמע דווקא כפרס, ומי לא היה מתחלף עימו? אבל מבט מעמיק על הדבר מלמד שהמחיר שמשלם מי שהכל מובטח לו מראש הוא בניתוק הקשר עם הבורא, שכן מי שיש לו הכל לא זקוק לעזרה, לא מתאווה לתפילה ולא משווע להתמלא מכוחו של כח גדול ממנו. גם אותם בני ישראל בפרשתנו, שדיברנו סרה על הקב"ה, כביכול בעצם גידופיהם ותלונותיהם כמו וביקשו לנתק את הקשר עימו. זו הסיבה העמוקה מדוע דווקא נחשים הם אלה שנשלחים להזכיר להם מה המחיר של ניתוק זה, כמה בעצם הם כן זקוקים לקב"ה וכמה הריחוק ממנו לא באמת אפשרי, כפי שמספרת הבדיחה שבמטוס המתרסק פתאום כולם הופכים למאמינים בני מאמינים.

על עונשיו של בורא העולם נאמר כי הם ניתנים כ"מידה כנגד מידה", כלומר לא עונש סתמי, אלא עונש הדומה לחטא אותו ביצע האדם קודם לכן. בהתאם לכך, ניתן להבין מדוע בני ישראל, שנתנו דרור ללשונם הארסית ודיברו סרה על הקב"ה ועל משה, ננשכו דווקא ע"י חיות ארסיות המסלסלות בלשונן.
מעבר לכך, מסביר רש"י, כי הנחש הוא זה שנבחר כשליח לעורר את העם לתשובה דווקא בגלל שהוא יכול ללמד אותם על כפיות טובה. חלק מעונשו של הנחש הראשון, כזכור, היה שכל הטעמים יהיו לו כאחד – כטעם העפר. מאידך, חלק מסגולותיו הנפלאות של המן, לו זכו בני ישראל במדבר, היה שכל מי שטעם אותו יכל היה לדמיין את טעמו של המאכל האהוב עליו והוא היה ממש מרגיש טעמו בפיו. האחד, שאהב ג'חנון, זכה לטעום ג'חנון מתי שהוא חפץ, והשני, שאהב עוף מוקפץ עם פטריות ברוטב טריאקי, התענג על המנה האהובה עליו בפיו בכל פעם שהוא רצה בכך. בעצם בשליחת הנחשים, שיודעים רק טעם אחד, הקב"ה שלח לבני ישראל גם מסר לדורות – לפני שאנחנו מתלוננים על החסר ועל שאיננו עלינו לפתוח את העיניים היטיב היטיב ולראות את שפע הטעמים, ההזדמנויות והמתנות שכן זכינו להם.
מעבר לכך, הרש"ר הירש כתב גם כן על כפיות הטובה של בני ישראל ועל כך שהקב"ה החליט ללמדם בדרך מקורית מאוד לפקוח עיניהם ולהכיר בטוב ובחסד לו הם זכו, ושאותו תפסו כמובן מאליו כל אותן שנות נדודים במדבר. לדבריו, עצם העובדה שנכתב "הנחשים השרפים" ולא "נחשים שרפים" מלמדת שאותם נחשים לא היו חדשים אלא מוכרים היטיב. כמו בכל מדבר רגיל גם במדבר סיני הסתובבו נחשים מסוכנים רבים, אלא שעד לאותו הרגע הקב"ה פשוט מנע מהם לפגוע בעם ישראל, ואילו כעת הוא הסיר את ההגנה הניסית שלו ונתן לנחשים לפעול את פעולתם הטבעית והרגילה – להכיש.
לעניות דעתי ניתן ללמוד מפרשנות זו לקח נפלא לחיינו. גם אנחנו, כמו אבותינו, מסתובבים בעולם בתחושת ביטחון מדומה שמובן מאליו שהטוב לו אנו זוכים הוא טבעי ואולי אף "מגיע לנו". רובינו כלל לא מודעים לסכנות ולאיומים השונים שיכולים לפקוד אותנו בכל רגע ורגע (החל מבעיות בריאות, דרך בעיות ביטחוניות ועד לחלילה תאונות דרכים). מתי אנחנו נזכרים לפקוח עיניים ולראות שההגנה שזכינו לה קודם כבר איננה? רק כשהיא נלקחת והצרה מתרגשת ובאה.
לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה – הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי כמעט עיוור לגמרי בעין שמאל ללא שום הכנה והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים מכובדים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראיה לעולמים, בחסדי השם (והרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6 (טפו טפו…). אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות על כך שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו".
לרובינו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגלים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא מובן מאליו! רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים כדי לעורר אותנו לשמוח, להעריך ולהודות על מה שיש לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר תהייה להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד וכך לא להצטרך לטלטלות ולמכות.
בתורת החסידות מובא הסבר נפלא נוסף על אותם נחשים ארסיים ועל נחש הנחושת. הנחש המסמל, כפי שציינו, את יצר הרע וכוחות הטומאה בעולם – דווקא הוא נשלח ללמד את בני ישראל על אמונה וקדושה. כאשר מרימים את הנחש על 'נס', כפי שהרים משה, ומביטים על מקורו, אנו מגלים כי למעשה גם הוא שליחו של הקב"ה. היצר הרע, החטאים והרוע בעולם גם הם עצמם נשלחו בהשגחה אישית ע"י הקב"ה כדי לעזור לכל אחד ואחד מאיתנו לגדול. כאשר אנו עומדים בפיתוי ומתגברים עליהם אנו מגשימים את המטרה שלשמה הם נבראו. הרב קוק כתב כי היצר הרע נחוץ לנו מאוד וכי תפקידו לעורר אותנו לפעול, לשנות, לזוז ובעצם לחיות. דווקא בלעדיו היינו עלולים להירדם ולשקוע בבינוניות.
ובעניין נוסף – במהלך הפרשה משה רבינו מבקש ממלך אדום לאפשר לבני ישראל לעבור דרך ארצו בדרכם לארץ ישראל, ובכך להימנע מסיבוב גדול ומיותר. משה הבטיח לו כי הם יקפידו שלא לפגוע ברכוש עמו ("נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹור בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ). מלך אדום הקטנוני בסופו של דבר סירב לבקשה וגרר את העם למסע מפרך ומורכב אף יותר, אולם אנחנו נשארנו לדורות עם פרוש עמוק ומתוק של תורת החסידות על אותה בקשה של משה. אותו מסר של משה למלך אדום הוא גם המסר שהנשמה שלנו מקבלת רגע לפני שהיא יורדת לעולם הזה. הנשמה הרוחנית, רגע לפני שהיא נשלחת להסתובב בתוך גוף גשמי בעולם החומר, מתבקשת לזכור שמטרת בואה לכאן היא ללכת ב"דרך המלך" אל יעודה ולא "ליטות ימין ושמאל". בקלות אנו יכולים לסטות מהמסלול, להתבלבל, להמשך אל "השדות והכרמים" ו"בארות המים" ולשכוח מהיעד – ארץ ישראל – המקום בו הרוח והחומר יכולים לשכון יחדיו ומתוך כך להאיר את העולם. אין חלילה פסול בהנאה מתענוגות העולם הזה, אבל חשוב לזכור שהם בסך הכל אמצעי למשהו גבוה הרבה יותר.

שבת שלום, ניר אביעד