פרשת "בלק" מספרת לנו על מכשף אכזרי הנשלח על מנת לקלל
את עם ישראל, אולם בכל פעם שהוא פתח את פיו יצאו לו מהפה
ברכות נפלאות במקום קללות.

על אתון אחת נאמנה ופטפטנית שלימדה אותנו לומר תודה,
על הדרך לשמור על זוגיות בריאה וחזקה גם בתוך השיגרה והיום-יום,
על הדרך להעצים את הסובבים אותנו ע"י התפעלות ממאמציהם
דווקא היכן שקשה להם, על ניסיונות ממשיכי דרכו של בלעם לחנך מחדש את עם ישראל ולהפוך אותנו לעם ככל העמים
ועל אדמו"ר אחד דיסלקט שהתקשה בעברית.

רקע – על מכשף רשע שנכשל במשימתו
השנה היא השנה הארבעים ליציאת מצרים. בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ והוא חשש שעתה יגיע תורו. לאחר שטיכס עצה הוא שלח שליחים אל בלעם, הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם. בלעם, שהיה בעל כוחות נבואיים נעלים, אולם גם אדם שפל, תאב בצע ולא אמין, הסכים למשימה בחפץ לב לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב. אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני ישראל, אולם הפלא ופלא – הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את הדברים כך שבכל פעם שבלעם פתח את פיו יצאו לו מהפה ברכות במקום קללות.
בין הברכות והנבואות, שנשמעו מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה עניינים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם, "לא הביט עוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל, "הן עם כלביא יקום וכארי ישאג" – נבואה על כוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב" – הנבואה על הגאולה ואחרית הימים, "מה טובו אוהליך יעקב ומשכנותיך ישראל" ועוד ברכות רבות ונוספות.
באירועי הפרשה ניתן למצוא מסרים נפלאים שיכולים לשמש אותנו במציאות חיינו גם היום וננסה להתמקד בכמה מהם.

אם לחמור מגיעה תודה, אז בטח שגם לבעלך/אשתך!
בפרשה אנחנו קוראים על אירוע תמוה ומיסטי – בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל הוא רכב במרץ רב על אתונו. באמצע צעידתה במקום צר ותלול ראתה האתון מלאך שניצב בדרך ושבלעם עצמו לא ראה. בעוד האתון עצרה את הילוכה וכרעה על הארץ, בלעם הפליא בה את מכותיו, עד שבצורה ניסית הקב"ה פתח את פיה והיא הטיפה לו מוסר על שהוא מכה אותה למרות שהיא הצילה אותו מנפילה לתהום ולמרות נאמנותה רבת השנים. אם אתה חושב שאתה יכול לשלוט בי – אומר לו ה' – אני אראה לך שאני יכול להפוך אתון לנביאה ונביא לחמור. הבהמה שלך תִראה מלאכים שאתה עצמך תהיה עיוור לקיומם.
על האתון המדברת נכתבו אינסוף פרשנויות. כשאני קורא את דברי התוכחה שלה לבלעם אני אישית נזכר להיזהר מהנטייה האנושית לקחת כמובנים מאליהם את הקרובים לנו ביותר. למרבה האבסורד, אנשים זרים שעוזרים לנו בדבר הפעוט ביותר זוכים להכרת תודה גדולה ולשבחים מרובים, בעוד מי שחי לצדנו, או שנמצא במגע יום-יומי אחר אתנו, נתפס לא אחת כחייב לנו את הטוב שהוא משפיע לנו ואנחנו לא עוצרים לחשוב, להוקיר ולהעריך את עשייתו. דבר זה נכון במיוחד ביחסי הורים וילדים וכמובן בזוגיות בין גבר ואשה.
יש לזכור שלא מגיע לנו שום דבר כמובן מאליו, שבן/בת זוגנו לא חייב לנו כלום ושאין דבר כזה "מגיע לי". מציאות של תביעות הדדיות אינסופיות מולידה תסכולים, כעס, האשמות ולבסוף פרוד.
מאידך, כשהעיניים פקוחות לראות את הטוב היום-יומי, שאנחנו כן זוכים לו, מתפתחת הערכה והכרת תודה שחיונית לכל קשר זוגי. כאשר לא מובן מאליו שבן/בת הזוג עושה עבורנו משהו אפשר באמת להכיר לו תודה אמיתית על מה שהוא כן עושה ולהרגיש מאושרים שזכינו לפרטנר שכזה.

ה"דבק" המחבר של כל זוגיות טובה זה נתינת מחמאות הדדיות. יש כל כך הרבה על מה להחמיא. פשוט צריך לפתוח את העיניים ולראות את הטוב. בעלך הוריד בבוקר את הזבל לפח, שטף כלים או עבד שעות נוספות במשרד כדי לסגור את החודש? זה לא מובן מאליו! תגידי לו את זה, תספרי לו כמה את מעריכה ואוהבת אותו. אשתך גיהצה לך בבוקר לעבודה את החולצה שאתה אוהב, הלכה לעבוד למרות העומס עם הילדים ועוד הספיקה להכין להם ארוחה חמה? יש לך אשת חיל רצינית ביותר! תגיד לה את זה, תספר לה כמה אתה לא יכול בלעדיה, תן לה להרגיש מלכה. אישה, אף יותר מגבר, זקוקה כמו חמצן למחמאות של בעלה. תהיה גבר אמיתי ותיתן לה את מה שהיא כה צריכה.

ככלל, אדם מאושר הוא מי שמוקף באנשים מאושרים. וכיצד אפשר לעזור לאנשים שסביבנו להרגיש שמחים ושלמים יותר – ע"י "התפעלות", שפרושה להראות לזולת שאנחנו רואים ומעריכים את המאמצים שהוא מבצע באתגרי החיים שחשובים לו, שלא קל לו בהם ושדורשים ממנו מאמץ מיוחד. הילד שלך ויתר על משחק מחשב ישב ולמד למבחן בחשבון? תגיד לו כמה אתה משבח אותו על כך (בלי קשר לתוצאה במבחן!), אשתך מתמידה בדיאטה והתגברה על עוגת השוקולד שהוגשה לקינוח במסעדה? תספר לה כמה היא מופלאה בעינך (המאמץ כמובן הוא המופלא ולא רק הגזרה החדשה…), בעלך יצא לאימון ספורט? תשבחי אותו על שבחר לדאוג לגופו במקום לשקוע בכורסא ממבט חלול מול הטלוויזיה. כשאדם שומע מילה טובה במקומות בהם הוא מתמודד עם הצדדים הנמוכים שבתוכו ויכול להם – אין דבר מחזק מזה.
בהקשר הזה, ראוי לציין שידוע שנשים נוטות לבקר את עצמן הרבה יותר מאיתנו הגברים. לא אחת קורה שהבעל אומר לה הערה מסוימת שגורמת לה "להתפוצץ" בעוד הוא נשאר תמה ומתוסכל: "מה כבר אמרתי?". התשובה היא שהיא כנראה כבר אמרה על עצמה היום 1,000 פעמים דברים שליליים, ואילו הוא בסך הכל הוסיף את הדבר ה-1,001 שגרם לה להגיב כפי שהגיבה. הפתרון הוא להרבות במחמאות. כל מחמאה אמיתית מצד הבעל מורידה בערך 100 ביקורות שליליות שהיא קודם לכן אמרה על עצמה.
אז בואו לא נהיה חמורים ונלמד מהאתון של בלעם על חשיבות הכרת הטוב ונתינת מחמאות.

אל תציץ לי אל תוך האוהל בבקשה
אחת הברכות המפורסמות היא כאמור: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מהדברים עולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י שופך אור ומלמד שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי, אם כך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. על כך מקפידה, אגב, גם ההלכה היהודית עד היום, בפסיקתה שאסור לאדם להציץ לבתים של אחרים ללא רשותם.
פרשנות נוספת לדבריו של רש"י היא שבעצם
העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" וכפועל יוצא מכך לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים.
בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטות שלנו מתקבלות מתוך השיקול של "מה יחשבו עלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו כולם" הוא גדול מאוד. אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים של אנשים אחרים היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה. אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה היינו הרבה יותר מאושרים. העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזו שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמו מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.
הסבר יפה נוסף הוא שבלעם בירך את עם ישראל תמיד לזכור את התכלית בחיים ולהבדיל בינה לבין הטפל. ידוע ש"יעקב" היא מדרגת העקב בעם ישראל, בעוד "ישראל" היא מדרגת הראש הגבוהה יותר. בלעם בעצם שיבח את המציאות בה לדרגת העקב מקדישים אוהל – שהוא מבנה עראי וזמני, בעוד למדרגת הראש מקדישים משכן – מבנה של קבע.

המאבק עם בלעם וחבריו לצערנו רחוק מלהסתיים
בסופו של דבר בלעם הבין שהוא לא יוכל לקלל את עם ישראל משום שיש מעלינו "כיפת ברזל רוחנית" בדמות הברית שכרתנו עם הקב"ה. משהבין זאת עלה במוחו רעיון שטני חדש – לנסות להפר את אותה ברית ע"י שליחת בנות מדיין היפות והמפתות אל בני ישראל כדי שהם ימשכו אחריהן, יזנו עימן ויחל תהליך של טשטוש ההבדל הרוחני בין עם ישראל לאומות העולם עד כדי התבוללות שתרסק אותנו מבפנים. מדהים לראות כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה. במשך אלפיים שנות גלות ניסו אומות העולם לעשות ככל יכולתם כדי להשמיד ולהכחיד פיזית ורוחנית את עם ישראל. עברנו מסעות צלב, אינקוויזיציה ולבסוף את השואה הנוראה, אולם עם ישראל עשה את שלא עשה אף עם לפניו מאז שחר האנושות – להתנגד לכל ניסיון לשנות את אופיו האמיתי ולשמור על עצמיותו ועצמאותו הרוחנית.
ומה קרה מאז אותה השואה? האנטישמיות מעולם לא באמת מתה ומידי פעם היא מרימה את ראשה ושולחת תזכורת כואבת, אבל כמו בלעם הרשע, כך גם צאצאיו וממשיכי דרכו היום, הבינו כי את מה שתנורי אושוויץ ניסו לעשות בהצלחה חלקית בלבד הם ינסו לעשות כעת בדרכים מתוחכמות הרבה יותר – דרך החדרת תרבות הכפירה והחול ללבבות בני ובנות ישראל. אם בעבר האסטרטגיה הייתה להרוג את הגוף או להמיר את הדת בכוח החרב, כעת הניסיון לפגוע בנו מתבטא ע"י חיבוק חם וניסיונות לשלב ולשכנע אותנו להידמות אליהם ולהיום "עם נורמאלי ככל העמים". בארה"ב ובאירופה מדברים על 80% התבוללות, "שואה לבנה" קוראים לזה. כיצד קרה הדבר שאחרי 3,500 שנות יהדות פתאום תוך שני דורות בקהילות רבות מאוד בעולם עם ישראל הולך ונמחק? התשובה נעוצה בעצתו הקדומה של בלעם – במאמץ להחדיר את תרבות הגויים הרדודה והיצרית, בעורמה רבה ללחוץ על כפתורי היצר המבלבל והמעוור ובמסווה של דיבורים גבוהים על "אחוות ואחדות האדם", "ליברליות" ו"חופש" לנסות לתקוע חיץ בברית בנינו לבין בורא העולם.
אנחנו נמצאים היום בעיצומה של אותה מערכה רוחנית בדיוק. לא רק בקרב קהילות הגולה ההולכות ונמחקות, אלא גם כאן בארץ הקודש. אותה תרבות המקדשת את ההצלחה הגשמית ועשיית הכסף, את הנראות החיצונית והסטטוס החברתי, והבזה לערכים הישנים של קדושה, משפחה, נאמנות ורוח – אותה תרבות מוחדרת אלינו היום בוורידים דרך סדרות הטלוויזיה השונות, באולמות הקולנוע המפוצצים, דרך המוזיקה והספרות שלימדו אותנו לצרוך, דרך גיבורי התרבות החדשים שלרוב יהיו פליטי ראליטי רדודים וברוב אמצעי התקשורת המרימים על נס את כל מה שצהוב, נמוך ורדוד. מאחורי הקלעים, במקום אליו אנחנו לא מודעים ועליו כלל לא חושבים – יושבים בלעמים חדשים ומנסים בעורמה רבה לקלל ולקלקל. גם היום, כמו אז, המלחמה האמיתית היא מלחמה על התודעה ועל הלב, כאשר, לעניות דעתי, הדרך להתמודד עימה מתחילה במודעות והבנה במה שמתרחש מאחורי הקלעים.

המדהים הוא שדווקא אותו בלעם אמר לנו את המשפט הניצחי: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" וגזר עלינו ריחוק רוחני מאומות העולם. רבים מהמפרשים ניסו לאורך השנים להבין האם משפט זה הוא בעצם קללה (משום שהוא גוזר עלינו בידוד בינלאומי ואנטישמיות) או בעצם ברכה (שכן בזכותו שרדנו את כל תלאות ההיסטוריה)? הנציב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) כתב לפני כ-150 שנה שלא מדובר בקללה או בברכה אלא פשוט בתיאור עובדתי פשוט:
"הן עם לבדד" – אם העם ישכיל לשמור על זהותו האמיתית ועל מורשת אבותיו – "ישכון" – כלומר הוא יתקיים. "ובגוים" – אולם אם הוא ינסה לחקות את הגויים, לצרוך את תרבותם ולשכוח מי הוא ומה ייעודו – "לא יתחשב" – כלומר לא יתחשבו בו באמת עד שלאט לאט הוא יתמוגג ויעלם.
איך מצליחים לעמוד כנגד כל הכוחות המופעלים עלינו והמנסים לחנך אותנו מחדש ולטשטש את מי שאנחנו באמת? התשובה קשה ומורכבת. אותי מחזק להיזכר בבעל שם טוב הקדוש ובמנהגו המיוחד לאכול מידי ערב שבת דג סלומון. כשהוא נשאל ע"י תלמידיו למנהג מיוחד זה הוא ענה שכמו שדג הסלומון שוחה נגד הזרם – כך גם כדי להצליח להיות יהודי אמיתי – עלינו לשחות נגד הזרם של החיים שלא אחת מושך אותנו למטה ולהיות אנשים מתבוננים ובוחרים.

האדמו"ר הדיסלקט
לסיום, מסופר על קבוצת חסידים שבאו לרבם הנכבד ושאלו: "כבוד הרב, מהם ראשי התיבות של בל"ק?"
השיב להם הרב: "ראשי התיבות הם 'ואהבת לרעך כמוך'". אמרו החסידים תודה והלכו. כשיצאו, שאלו האחד את השני: "מישהו הבין איך?" ואף אחד לא ידע. למחרת אזרו אומץ וחזרו לרבם. "רבי יקר וקדוש, אולי תוכל להסביר לנו שוב מהם ראשי התיבות של בל"ק?". האדמו"ר חזר ואמר: "ואהבת לרעך כמוך". אחד החסידים אזר אומץ ואמר: "כבוד הרב, אבל זה לא מסתדר עם האותיות!!!"
האדמו"ר השיב: "כן, זה כן מסתדר. ב' הרי שווה ל-ו' כאשר ה-ב' אינה מודגשת, ל=לרעך, ק=כמוך, שכן, כף או קוף מה זה משנה זה הרי אותו צליל". אמרו החסידים תודה ויצאו. בחוץ נעמדו ואמרו איש אל רעהו: " הכיצד רבנו אומר דברים שכאלה? מה, הוא לא יודע עברית?…". אחד החסידים לא יכול היה לסבול זאת, נכנס לבדו לאדמו"ר מבלי שחבריו ישימו לב ואמר לאדמו"ר: "כבוד קדושת האדמו"ר, זה הרי לא מסתדר!"
פתח האדמו"ר ואמר: "בטח שלא מסתדר… מה חשבת ש"ואהבת לרעך כמוך" זה רק כשמסתדר? ואהבת לרעך כמוך זה גם כשמישהו חושב אחרת ממך, גם כשמישהו מתנהג בצורה שלא תמיד לרוחך וגם אפילו אם הוא ממש מתנגד לך". אוי, כמה התורה שלנו חכמה…

שבת שלום, ניר אביעד