בסמלים של ארגוני רפואה שונים בארץ ובעולם ניתן למצוא דמות נחש מסתלסל על עמוד. מה הקשר בין הנחש הגורם דווקא לחולי ולסכנה ובין בריאות ומרפא? התשובה לכך מסתתרת בפרשת השבוע שלנו ומזמנת לנו לקחים ומסרים נפלאים.

כזכור, בכל שנות נדודי העם במדבר הם לא הפסיקו להתלונן על קשיי הדרך ואף לפקפק בתכלית היציאה ממצרים. פעם אלה היו תלונות על בשר או על מים שחסרים, ופעם אחרת על הגעגועים לאבטיחים והקישואים הזכורים לטוב. מתיאורי התורה וממדרשי חז"ל אנו למדים כי מרבית התלונות היו ריקות מתוכן והן היו לשם התלונה בלבד. בפרשתנו בני ישראל התלוננו בשנית על המן שירד אליהם מהשמיים, ובתגובה הקב"ה שלח אליהם נחשים ארסיים שהכישו אותם וגרמו לבהלה רבה.

"עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס, וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" השיב השם לתפילתו של משה, שהתחנן בשם העם למחילה, ומשה אכן הכין דמות נחש עשויה מנחושת, הציב אותה בראש עמוד גבוה ובדרך פלא כל מי שננשך ע"י נחש הסתכל על אותה הדמות ונרפא.

נראה כי הדרך להבין את משמעותם של הנחשים המכישים ושל הנחש המרפא בפרשתנו עוברת דרך הבנת כוחו הרוחני של הנחש הקדמוני הראשון מפרשת "בראשית". אותו נחש, כזכור, פיתה את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת – פעולה שהביאה לעולם את המוות והגירוש מגן העדן. כל כוחו ומהותו של אותו נחש הוא בתפיסה שהאדם לא צריך את הקב"ה ויכול להסתדר בלעדיו. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" הוא אמר לחוה. "למה אתם צריכים להיות תחתיו? למה אתם צריכים לשרת אותו? תהיו בעצמכם בוראי העולם. אתם המנהיגים ואתם העיקר". הנחש הקדמוני הוא, אם כך, השורש לכל הקלקולים והתכונות הרעות שלנו – האגו והגאווה. המוטו שלו הוא: אני במרכז! אני ואפסי עוד! אדם שחושב שהצלחותיו (או לחלופין כישלונותיו) באים בזכות לכישוריו אינו נידון אלא לחיים של ריחוק מאור הבורא, וכפועל יוצא לחוסר שמחה וחיות. הנחש, שממשיך ומפיץ את ארס הכפירה שלו לכל עבר עד היום, רוצה שנתמלא בתחושת הגאווה הזו ושכרו הוא באותו ניתוק שנוצר בנינו לבין נשמתינו, שכן ידוע שהקב"ה טוען כלפי בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד".

בכל פעם שאנחנו מתלוננים על הנהגת הקב"ה את העולם, אנחנו בעצם אומרים לו: "תשמע חביבי, אנחנו בעצמינו 'כאלוקים יודעי טוב ורע', ואם זה היה בידיים שלנו היינו עושים את העבודה אף טוב יותר ממך".

הנחשים הארסיים, אם כך, באו להזכיר לבני ישראל לא רק ענווה מהי, אלא גם שעם כל גדולתו של המין האנושי, בסופו של יום אנו נתונים בידיו של הבורא. המשנה במסכת ראש השנה מתייחסת לפרשה שלנו ומסבירה זאת נפלא בשאלתה: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאים. ואם לאו – היו נימוקים". לא הנחשים הארסיים מסוכנים ולא נחש הנחושת מרפא. אלה הם רק שליחים שבאים לעודד אותנו לפקוח את העיניים למציאות רוחנית, להסתכל מעלה ולכוון ליבנו אל הקב"ה. עצם הקשר עימו הוא זה שמביא שפע לאדם, כפי שאומר דוד המלך: "ואני קרבת אלוקים לי טוב".

רבי נחמן מברסלב נהג לשאול את תלמידיו: "כבר הסתכלת היום אל השמיים?". נראה לי שזו הרפואה המונעת הטובה ביותר לכל המחלות הרוחניות של ניתוק, עצב ובדידות, שהדור שלנו לצערנו מכיר כל כך טוב, והנסיוב האולטימטיבי לכל הכשות הנחשים השונים של החיים – להסתכל אל השמיים, להתפלל, לבקש קשר לעולם רוחני, לחבר את עצמינו למה שמעבר לרגע הפיזי הנוכחי, להיות אנשים של שמיים.

העונש של הנחש הראשון בפרשת "בראשית" היה שמזונותיו יהיו מזומנים לו תמיד, כלומר הובטח לו שתמיד יהיה לו שפע גשמי. על פניו זה נשמע דווקא כפרס, ומי לא היה מתחלף עימו? אבל מבט מעמיק על הדבר מלמד שהמחיר שמשלם מי שהכל מובטח לו מראש הוא בניתוק הקשר עם הבורא, שכן מי שיש לו הכל לא זקוק לעזרה, לא מתאווה לתפילה ולא משווע להתמלא מכוחו של כח גדול ממנו. גם אותם מבני ישראל בפרשתנו, שדיברנו סרה על הקב"ה, כביכול בעצם גידופיהם ותלונותיהם כמו וביקשו לנתק את הקשר עימו. זו הסיבה העמוקה מדוע דווקא נחשים הם אלה שנשלחים להזכיר להם מה המחיר של ניתוק זה, כמה בעצם הם כן זקוקים לקב"ה וכמה הריחוק ממנו לא באמת אפשרי, כפי שמספרת הבדיחה שבמטוס המתרסק פתאום כולם הופכים למאמינים בני מאמינים.

מעבר לכך, לפי הרש"ר הירש הקב"ה החליט ללמד את העם בדרך מקורית לפקוח עיניהם ולהכיר בטוב ובחסד לו הם זכו, ושאותו תפסו כמובן מאליו כל אותן שנות נדודים במדבר. לדבריו, עצם העובדה שנכתב "הנחשים השרפים" ולא "נחשים שרפים" מלמדת שאותם נחשים לא היו חדשים אלא מוכרים היטיב. כמו בכל מדבר רגיל גם במדבר סיני הסתובבו נחשים מסוכנים רבים, אלא שעד לאותו הרגע הקב"ה פשוט מנע מהם לפגוע בעם ישראל, ואילו כעת הוא הסיר את ההגנה הניסית שלו ונתן לנחשים לפעול את פעולתם הטבעית והרגילה – להכיש.

גם אנחנו, כמו אבותינו, מסתובבים בעולם בתחושת ביטחון מדומה שמובן מאליו שהטוב לו אנו זוכים הוא טבעי ואולי אף "מגיע לנו". רובינו כלל לא מודעים לסכנות ולאיומים השונים שיכולים לפקוד אותנו בכל רגע ורגע. מתי אנחנו נזכרים לפקוח עיניים ולראות שההגנה שזכינו לה קודם כבר איננה? רק כשהיא נלקחת והצרה מתרגשת ובאה.

לפני מספר שנים קיבלתי מתנה נפלאה – הלכתי לישון בריא לחלוטין וקמתי כמעט עיוור לגמרי בעין שמאל ללא שום הכנה והתראה מוקדמת. לאחר שמספר פרופסורים מכובדים אמרו לי שמדובר בתופעה נדירה ומצערת ושאיבדתי את הראיה לעולמים, בחסדי השם (והרפואה) נמצא הטיפול המתאים וכיום אני שוב רואה 6/6 (טפו טפו…). אותם שבועות ארוכים בין הבשורה המרה להצלחת הטיפול עברו עליי בתהיות על כך שמעולם לא הערכתי את העובדה שיש לי שתי עיניים ושאני ברוך השם רואה בהן היטב. דווקא מתוך הקושי התעוררתי להעריך את "המובן מאליו".

לרובינו יש שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים, שתי רגלים ועוד ועוד. בואו נשמח בחלקנו. תאמינו לי, זה לא מובן מאליו! רבי נחמן כתב שהצרות והייסורים באים כדי לעורר אותנו לשמוח, להעריך ולהודות על מה שיש לנו בחיים, כאשר התנהלות חכמה הרבה יותר תהייה להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד וכך לא להצטרך לטלטלות ולמכות.

ובעניין נוסף – במהלך הפרשה משה רבינו מבקש ממלך אדום לאפשר לבני ישראל לעבור דרך ארצו בדרכם לארץ ישראל, ובכך להימנע מסיבוב גדול ומיותר. משה הבטיח לו כי הם יקפידו שלא לפגוע ברכוש עמו ("נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹור בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ). מלך אדום הקטנוני בסופו של דבר סירב לבקשה וגרר את העם למסע מפרך ומורכב אף יותר, אולם אנחנו נשארנו לדורות עם פרוש עמוק ומתוק של תורת החסידות על אותה בקשה של משה. אותו מסר של משה למלך אדום הוא גם המסר שהנשמה שלנו מקבלת רגע לפני שהיא יורדת לעולם הזה. הנשמה הרוחנית, רגע לפני שהיא נשלחת להסתובב בתוך גוף גשמי בעולם החומר, מתבקשת לזכור שמטרת בואה לכאן היא ללכת ב"דרך המלך" אל יעודה ולא "ליטות ימין ושמאל". בקלות אנו יכולים לסטות מהמסלול, להתבלבל, להמשך אל "השדות והכרמים" ו"בארות המים" ולשכוח מהיעד – ארץ ישראל – המקום בו הרוח והחומר יכולים לשכון יחדיו ומתוך כך להאיר את העולם. אין חלילה פסול בהנאה מתענוגות העולם הזה, אבל חשוב לזכור שהם בסך הכל אמצעי למשהו גבוה הרבה יותר.

שבת שלום, ניר אביעד