פרשת השבוע עוסקת במספר נושאים שונים, כאשר לפי הפרשנים חוט השני ששוזר ביניהם הוא הדגשת כוחו של מעלת הדיבור. אותה פעולה, שנראית לנו יום-יומית ובנאלית, בכוחה לרומם או חלילה להחריב את עולמו הרוחני של האדם ואף את העולם כולו. על פי הקבלה, כל הברואים מחולקים לקטגוריות הבאות: דומם, צומח, חי, מדבר. האדם, שנחשב לנזר הבריאה, מכונה "מדבר" ומובדל משאר בעלי החיים בזכות יכולתו לדבר. גם פרה ברפת וסוס בשדה אוכלים, ישנים, מתרבים ולבסוף מתים. אם כך, במה נבדל מהם האדם? ביכולתו לדבר ובכך לתת ביטוי לעולם רגשי ומחשבתי שלא קיים לאף יצור אחר. ברגע שאנחנו משתמשים ביכולת הייחודית הזו לכיוונים שליליים אנחנו חוטאים למטרת בריאתנו ובמובנים מסוימים אף פחותים בדרגתנו משאר בעלי החיים, אשר לפחות לא מנצלים את המתנות שקיבלו לזריעת הרס.

בתחילת הפרשה מסבירה התורה עד כמה חשוב שנקיים את הבטחותינו ונדרינו. נושא זה כה משמעותי עד שתפילת "כל נדרי" ביום כיפור מתייחסת למצווה זו ונפתחת בהתרת נדרים, שהרי ידוע שכל עוד לאדם יש צ'קים פתוחים ללא כיסוי הוא לא יכול להשתנות ולהתקדם. "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". רש"י הסביר כי משמעות הביטוי "לא יחל דברו" הוא "לא יחלל דברו. לא יעשה דבריו חולין". דיבור של יהודי הוא דבר קדוש וצריך להיזהר מאוד לא לחלל אותו. יש בכך חידוש גדול לעומת היחס המצוי בעולם שלנו למילים. רוב בני האדם מתפעלים מאוד ממעשים חיצוניים בעוד מעמדם של המילים נשחק עד דק עת אנו מוצפים במלל אינסופי בטלפונים, בווצאפים, ברדיו וכו'. התורה, מאידך, מייחסת חשיבות גדולה גם למילים. אדם שאסר על עצמו דבר מסוים, מחויב מבחינה הלכתית למה שאמר כמו וזו היתה מצווה מהתורה ואסור לו להפר את הנדר שלו.

מדוע הנחיה זו ניתנת לעם ישראל כעת, רגע לפני הכניסה לארץ? מסביר ה"שפת אמת": "נתן להם משה רבינו פרשה זו בתום ארבעים שנה שזכו לכח הפה בשלמות, וזהו תכלית האדם לתקן כח הפה ואז יש בידו כח החרות להיות נושע בעת צרה".

עם ישראל, כזכור, השתמש במהלך מסע הנדודים במדבר כמה וכמה פעמים בצורה מקולקלת בכח הדיבור שניתן לו עת הם התלוננו וקיטרו ללא הרף, השמיצו את משה, פקפקו בכוחו של הקב"ה ובמעלתה של הארץ והתריסו כנגד חלק מהמצוות. גם משה עצמו נענש ולא זכה להיכנס לארץ משום שהשתמש בדיבורו בצורה שגויה וכעס על העם במקום לנחמם בפרשת מי-מריבה, ומרים אחותו נענשה בצרעת על שדיברה לשון הרע. ולכן, כעת, רגע לפני השלמת המסע, העם מצווה להיזכר בכל השיעורים הללו ולהפנים את כוחו של דיבור מתוקן בכדי שהם יוכלו לממש ייעודם ולהקים חברת מופת בארץ ישראל.

בגיל שמונה ימים כל תינוק יהודי עובר "ברית מילה". אותה הברית איננה מתבצעת רק בבשר העורלה, אלא במהלכה נחקקת בנו עמוק בנפש הבנת כוחה של כל מילה ומילה. תפקיד הברית לכוון אותנו לא להוציא מן הפה הבטחות שייתכן שלא נוכל לעמוד בהן, שומרת על כוח הדיבור שלנו מלגלוש למקומות שליליים וממקדת אותו בלבנות חיים, להודות, לחזק ולפרגן.

היכולת להיות נאמן להבטחות שלנו חשובה מעין כמותה. אדם שפיו וליבו שווים, אדם שלא רק מבטיח, אלא גם מקיים, אדם שלא משתמש בפיו כדי לתעתע בזולת ולהרוויח ממנו דבר מה הוא אדם שלאחר מכן אותה נאמנות תבוא לידי ביטוי בכל מרחבי חייו. מי שיודע להיות נאמן לעצמו ולמילותיו לרוב יהיה נאמן לבן/בת זוגו, נאמן לילדים שלו, נאמן למעסיק שלו, נאמן לערכיו גם בתקופות בהן האינטרס הצר יכול לפתות לבגוד בעקרונות הגדולים, וכפועל יוצא של כל אלה נאמן לקב"ה ולתורה. הכל מתחיל בשליטה ובמודעות עצמית למה, ללמה, לאיך ולמתי יוצאות המילים מפינו.

בהמשך הפרשה, בדין והדברים המפורסם בין שבטי גד וראובן ובין משה, עולה ומתחדדת ההבנה שאם אנו רוצים לדעת מיהו באמת האדם שניצב מולנו יש להקשיב למילים שהוא אומר בין השורות ולא להצהרותיו הפומפוזיות ולנאומים. הדיבור חושף את הנפש והוא מגלה את סולם הערכים האמיתי של האדם.

שבטי גד וראובן, כזכור, ביקשו ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן, במקום עתיר במרעה, ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. משה, בתשובה, הטיח בהם ביקורת קשה והאשימם על שהם חשבו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים.

חז"ל הוסיפו וגילו לנו שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת וסמויה יותר על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות המעוותים שבאו לידי ביטוי בפנייתם אליו. מהכתוב עולה כי בני גד וראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, ואילו משה הפך את סדר הדברים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". בעוד הם הקדימו את הצאן לטף, שכן הם חסו על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם, משה, לעומתם, אמר להם: בנו לכם תחילה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו להתייצב באחרונה. בחירת המילים הלא מודעת של שני השבטים חשפה את עולמם הפנימי האמיתי.

רש"י כתב במקום זה: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן, עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם".

תוכחתו של משה ופרשנותו של רש"י חשובים ואקטואלים מאי פעם. מי מאתנו לא יענה לשאלה מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה במשך היום ומיקסום ההנאות האישיות בזמנו הפנוי או שרווחת וטובת ילדיו – בתשובה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך, ולא אחת נהיה קצרים וחסרי סבלנות דווקא עם מי שזקוק לנו יותר מכל. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/ תשלומי המשכנתא/ הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/ שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו' וכו' וכו' גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו. דווקא מתוך המקום הזה, התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמיתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו', וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ.

במיוחד היום, כשיש עולם שלם בחוץ שמנסה להפוך לנו את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל – כמה חשוב לזכור את לקחי פרשה זו.

שבת שלום, ניר אביעד