ספר "דברים", אותו נתחיל לקרוא השבת, הינו למעשה סידרת הנאומים המפורסמים ביותר שנאמרו אי פעם בהיסטוריה האנושית. במשך ספר שלם, ורגע לפני הכניסה של העם אל הארץ המובטחת, משה רבינו "מצייד" את העם בתובנות, הנחיות, דברי חיזוק ומצוות רבות שילוו את האומה היהודית עד עצם היום הזה.

את הנאום משה פותח בפרשינו בתוכחה לעם על חטאיו השונים בשנות הנדודים הארוכות במדבר, אולם למרות שדברי התוכחה עצמם קשים, משה משכיל לומר אותם בצורה כזו שתצליח להישמע, להתקבל ולהתיישב על לב השומעים. בזה מתחדדת גדולתו כמנהיג במעשהו זה הוא מלמד אותנו את אומנות התוכחה והתקשורת הבינאישית.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה, מוֹל סוּף, בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹות וְדִי זָהָב". רש"י מבאר את הפסוק הראשון בפרשה בכותבו כי לא בכדי המילים כאן לא לגמרי מובנות וישנם מקומות שלא מוכרים לנו מהעבר. לדבריו, זוהי בדיוק כוונתו של משה – להעביר את מסריו בצורה שתהיה מצד אחד מלמדת ומחנכת לדורות, אולם מהצד השני עדינה ומרומזת, וכל זאת כדי לא לפגוע ישירות בכבודם של בני ישראל.

רש"י מוסיף ומסביר ש"בַּמִּדְבָּר" זה במקום בו מרדנו בקב"ה ואמרו "מי יתן מותנו במדבר", "מוֹל סוּף" זה על שאמרו מול ים סוף "המבלי אין קברים במצרים", "דִי זָהָב" זהו רמז לעגל הזהב, וכן הלאה. כל אחד מהשמות שבפסוק הראשון הוא רק מעין מילת קוד ורמז לחטא גדול שביצע עם ישראל באותו המקום, אולם במקום לגעור בהם בצורה משפילה, הדברים נאמרו בנועם וברמיזה.

תוכחה הינה למעשה כל אמירה או מעשה שמטרתם לעזור לצד השני לראות את התנהגותו השלילית ולסייע לו לשנות את דרכיו. בפשט הדברים התורה מעודדת אותנו להוכיח אחד את השני ואף משתמשת בה כדרך להתגבר על הניכור ועל השנאה בין בני אדם: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז). בנוסף לכך, אנו קוראים כי תוכחה היא ביטוי לאהבה: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב), וכי בכוחה אף לעורר אהבה: "הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח).

ולמרות שהמצוות הללו כביכול מעודדות אותנו להרבות בדברי תוכחה וביקורת, המציאות מראה לנו שבפועל הן גורמות לתוצאה ההפוכה – להעמקת הניכור והקרע בין המוכיח למקבל התוכחה. למרות שהביקורת מכונה "ביקורת בונה" בפועל ברוב המקרים היא דווקא הורסת ולא גורמת לשומע אותה לקחת את הדברים למקום חיובי של שינוי וצמיחה, אלא למקום של עלבון ופגיעה.

עם יד על הלב – מי מאתנו שמח לקבל ביקורת? מי מאתנו באמת משתוקק שישקפו עבורו את הצדדים החלשים באישיותו? בפועל כשמישהו רק ניגש אלינו ופותח במילים "יש לי משהו לומר לך…" מיד אנחנו מתכווצים, נכנסים לעמדת מגננה ועוטים את השריון. אולי כלפי חוץ נעמיד פנים של קשובים ומשתפי פעולה עם הביקורת שנאמרת, אולם בתוכנו אנחנו לרוב אטומים וחסרי כל פניות נפשית לשמוע את שנאמר לנו.

מדוע, אם כך, הביקורת שאנחנו נוהגים לשמוע ולהשמיע שונה מהביקורת שדיברה עליה התורה? מדוע דברי ביקורת רק מרחיקים היום אנשים במקום לקרבם האחד לשני? התשובה נעוצה בשאלה: "מאיזה מקום אותם דברי ביקורת נאמרים?".

משה רבינו מלמד אותנו שתוכחה וביקורת יכולים להיאמר ולהישמע אך ורק בהתקיים התנאים הבאים:

א. הם נאמרים ממקום של אהבה אמיתית וטהורה כלפי הצד השני ומי שאומר אותם נקי מאינטרסים.

ב. המבקר מתוקן בעצמו באותה המידה עליה הוא מעיר (או לפחות עשה מאמצים משמעותיים לתיקון אותה המידה).

אם נבחן את עצמינו באמת נגלה שברוב המקרים, כשאנחנו מעירים למישהו בסביבתנו, הדברים לא בהכרח נאמרים (בלשון המעטה) מתוך אהבה כנה, רצון אמיתי להיטיב עם מצבו ובחינה מדויקת של מה נכון וטוב בעבורו. בפועל אנחנו מעירים מתוך פריקת רגש שלילי שלנו ורצון להכניס את השני לתבנית התנהגות שתהיה לנו עצמינו נוחה ונעימה יותר.

יתרה מכך, אנחנו לרוב נתעצבן ונעיר לזולת על פגמים שבעצם קיימים בנו ושאנחנו עצמינו טרם זכינו לעדן ולתקן מבחינת "הפוסל – במומו פוסל".

חז"ל במדרש "הספרי" מוסיפים ומבארים שמשה המתין עם תוכחתו לעם ישראל זמן רב משום שכך למד מיעקב אבינו, אשר לא הוכיח את ראובן על מעשה בלהה, אלא רק סמוך למותו – "אמר לו יעקב לראובן מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו? כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי". ראובן ידע שכשמוכיחים אדם בשעת כשלונו ובצורה חריפה עלולים לפגוע בנקודת הכבוד הפנימית שלו, שבה מסוכן מאוד לגעת, וזאת משום שברגע שהדימוי העצמי הבסיסי של האדם נפגע הוא עלול שלא לקום מהמשבר ובסופו של דבר לסטות לחלוטין מהדרך.

במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". רבי נחמן מברסלב התייחס רבות לעניין ואמר: "דע שצריך לדון כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות מעלה אותו באמת לכף זכות" – על ידי המחשבה הטובה שלנו אנחנו יכולים ממש בפועל לשנות את ההתנהגות הרעה של אדם אחר. "נקודה טובה ועוד נקודה טובה עוד מעט ואין רשע, התבוננת על מקומו ואיננו" – כשמוצאים נקודות טובות אצל האדם השני זה יכול ממש לשנות את מקומו והתנהגותו. בכוחנו לעורר את הטוב אצל אנשים אחרים! כשמסתכלים על מעט הטוב שכן ישנו אצל אדם אחר, עצם הראייה של הטוב תגדיל אותו יותר ויותר, ולהיפך – כשמסתכלים על הרע שקיים אצל אדם אחר עצם הראייה תגדיל את הרע. בכוחם של מבט חיובי ומילה טובה להשפיע פי אלף מכל ביקורת ותוכחה שהם.

ב"קריאת שמע" אנחנו אומרים פעמיים ביום: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זנים אחריהם". פשט הפסוק הוא שיש לשמור על העיניים ממראות לא צנועים (בעיקר בקיץ התל-אביבי…) שעלולים לגרום ללב לרגשות שאנו לא חפצים בהם. בעומק הדברים שמירת העיניים היא גם מלראות את החסרונות של הזולת, אשר מתן דגש גדול מידי עליהם מקלקל לא פחות את הלב הטהור שניתן לנו.

ומה כאשר דברי הביקורת והתוכחה נאמרים לעברינו? העצה הטובה ביותר היא קודם כל לקחת נשימה ולא להגיב או להדוף את הדברים עם האשמה או עקיצה שכנגד. יש לתת לדברים לחלחל אלינו ללב ולתודעה ולבדוק האם יש בהם אמת. כמובן חשוב להזכיר לעצמינו שמי שאמר לנו את הדברים (גם אם הם מעצבנים ולא נעימים או מחמיאים) הוא בסופו של דבר רק שליח של הקב"ה, אשר מנסה להגיד לנו דרכו דבר מה. זה לא אומר שצריך כל דבר לקבל כפשוטו, אבל ודאי שיש גם בביקורת סוג של מסר שעלינו לבחון ולהיות קשובים אליו.

שבת של שלום, ניר אביעד