מדינת ישראל ברוך השם משגשגת ולרובינו טוב לחיות פה, אבל זרמים תת-קרקעיים מסכנים את קיומינו כחברה וכעם ואנו עלולים חלילה למצוא את עצמינו בפניי איום אמיתי ומוחשי מאוד. זה קרה בעבר עם חורבן בית המקדש השני, עת מתארת הגמרא שנהרות של דם זרמו ברחובות הערים, קרה אח"כ בשואת אירופה האיומה ויכול חלילה לקרות שוב. הקב"ה מדבר אלינו כפרטים וכעם דרך מאורעות ההיסטוריה והוא מנסה ללמד אותנו לקח חשוב שאסור להתעלם ולדלג מעליו.

ט' באב. מה זה אומר לנו? עד כמה אנחנו באמת מבינים את משמעות העובדה שבית המקדש עדיין עומד בחרבונו?

עם היד על הלב – סוגייה זו מעסיקה את רובנו מעט מידי מהזמן. 1951 השנים מאז שהוא נחרב גרמו לנו לשכוח. לשכוח מהי המשמעות של קיומו, ואולי אף של קיומנו אנו. הדבר הכואב ביותר הוא שהפסקנו להתגעגע ואף מיהרה לקטלג את מי שנזכר בערגה בעבר כ"קיצוני" ו"הזוי".

כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות לראות את ההקבלה בין הלך הרוח החברתי ששרר בתקופה שלפני החורבן ההוא לבין הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית של היום. יום זה, אם כך, הוא קריאת אזהרה לכולנו לשוב אל המהות היהודית הבסיסית ביותר שביסודה מקור כוחנו כפרטים וכעם – האחדות, האחווה, הערבות והרעות שבין אדם לרעהו.

אז אלה היו הצדוקים שנלחמו בפרושים שנלחמו באיסיים שנלחמו במתונים שנלחמו בקנאים שנלחמו בכל השאר.

היום קצת שינינו צורה ואלה החילוניים והדתיים והחרדים והימנים והשמאלנים והאשכנזים והספרדים והשם יודע מי עוד.

אותה גברת מאוסה בשינוי קל של האדרת.

יתר על כן, היו אלה חז"ל שקבעו בתלמוד הירושלמי ביחס לבית המקדש כי "דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו", כלומר העובדה שהמקדש טרם נבנה מחדש בימינו מעידה על כך שאותן הסיבות שהביאו להחרבתו מלכתחילה עדיין תקפות וקיימות גם היום.

אם כך, כיצד בונים את המקדש מחדש?? מהם היסודות והלבנים שלו?? התשובה היא אחת: אהבה חברים, אהבה!

המהר"ל מפראג הסביר כי הייחודיות של עם ישראל ושל ארץ ישראל היא שבניגוד לשאר אומות העולם תמיד יהיה קשר בין קיומנו הפיזי כאן ואיכות החיים שלנו למצב המוסרי והחברתי בנינו. אם בגרמניה, צרפת או ארה"ב, לדוגמא, יכולים מצד אחד לנהוג בשפל מוסרי ומהצד השני להנות מכלכלה וביטחון, הרי בארץ ישראל הניגוד הזה לא יכול להתקיים לאורך זמן. הארץ מקיאה את מי שלא מקיים את חוקיה הרוחניים. לצערינו כבר ראינו את זה קורה.

למזלנו הטוב עד כה ב-73 השנים האחרונות ניצחנו בכל מלחמות ישראל. חסרה פעם אחת שחלילה נפסיד כדי שחלומם הרטוב של שכנינו הערבים (יחד עם לא מעט "אוהבי אדם" במערב) לזרוק אותנו לים יתממש. לא מדובר בפרנויה. מדובר בהצהרת כוונות ברורה של כל הנוגעים בדבר. ומי שבונה על כך ש"ידידינו" בעולם יבואו להושיע אותנו ברגע האמת מוטב שיתפכח וייזכר באדישות הבוטה שהפגינו בעלות הברית לשואה לפני 79 שנה. היום יש עדויות ברורות על כך שכל האמת על מנגנון ההשמדה הנאצי המשומן היתה ידועה למקבלי ההחלטות בארה"ב, בריטניה ורוסיה כבר בשנת 1943, אולם אלה בחרו במודע שלא להפציץ את מחנות ההשמדה ופסי הרכבת שהובילו אליהם – דבר שהיה יכול לעכב את הרצח – וזאת בטוענה שזה עניין פנימי של אירופה. פרוטוקולים שהתפרסמו מאוחר יותר מלמדים שרוזוולט, נשיא ארה"ב, חשש מגלי ההגירה של יהודים אל מדינתו לאחר המלחמה, ולכן היה לו נח יותר לראות מנגד במותם ולצקצק בלשון על האכזריות הגרמנית.

מה נתן לנו עד כה במדינתנו האהובה את הכוח להתגבר על כל הקשיים הבלתי הגיוניים שחווינו ולנצח? רק השמירה על הברית עם הקב"ה והסולידריות החברתית בנינו שמזכות בברכת השם. אם אלה חלילה יתרופפו וייעלמו את אשר יגורנו יבוא לנו.

חשוב לצין כי המוטיבציה לראות את הזולת ולהיות חברת חסד ונתינה לא מקורה חלילה בפחד מהתוצאות הקשות שיבואו אם לא נהיה כאלה. כל שנכתב עד כה הוא בגדר תזכורת חשובה ותו לא. הסיבה האמיתית להיות עם שהדגל שלו הוא אהבת הזולת הוא בראש ובראשונה שזהו רצון הבורא וזהו היעוד ההיסטורי שהוא התווה לנו. זו המשמעות של ״אור לגויים״ וזה השביל הטבעי לנו ביותר.

אחרי שבמשך אלפיים שנה, בהן הינו מפוזרים בגולה, שנאו אותנו, השמיצו אותנו, האשימו אותנו בכל הצרות והבעיות וניסו לפגוע בנו, הצלחנו להתאחד ולהגיע סוף סוף לארץ אבותינו. זה פשוט אבסורד לראות כיצד אחרי כל מה שעבר עלינו אנחנו ממשיכים ועושים את אותו הדבר האחד לשני. המצאנו מחנות ותתי-מחנות ומיהרנו לשייך את עצמינו למחנה אחד ואת הזולת לצד שכנגד. ימניים מול שמאלניים, מתנחלים מול פציפיסטים, מזרחים מול אשכנזים, דתיים מול חילוניים, חרדים מול כל השאר. זה כל כך מעייף ומיותר!! אנחנו עם אחד. עם ישראל אחד. אנשים ממציאים לעצמם דמות בשביל לשנוא אותה וכך מגדירים מי הם ובמה הם עצמם טובים. ההבנה וההבחנה של "מי אני?" באה כנגד "ממי אני סולד?" ו"כמו מי אני לא רוצה להיות?".

שנים רבות חייתי (בעידודה של התקשורת ה"אובייקטיבית והנאורה") בידיעה מוצקה ולא ניתנת לערעור שהחרדים הינם חבורת סחטניים, אלימים ופרימיטיביים, ושהדתיים-הלאומיים הינם קומץ של פנאטיים, שחיים ומאמינים בדברים שאבד עליהם הקלח, ושבעיקר מסכנים את ביטחוני וביטחון משפחתי. כיום למרבה הצער, גיליתי גם לא מעט דתיים מכל המינים והסוגים המפוחדים מדמות החילוני ש"מכרו" להם ורואים בהם חבורת בורים, טיפשים ורשעים, ושבזים אף לדתיים עם כיפה שונה משלהם. מצד אחד כואב לראות עד כמה האוויר החברתי והתרבותי בארץ צפוף ומזוהם, ומהצד השני מצחיק לראות איזה הבלי הבלים וסטיגמות מטופשות המצאנו והמציאו עבורנו. ההבדלים בנינו כל כך מינוריים וזניחים, והגבול שנראה עבור רבים כמסך ברזל בלתי עביר הוא לא יותר מאשר שובל בד דק, שמעט רצון טוב ומוכנות לתקשר ולהכיר יכולים בנקל להעלים. אנחנו לא נדרשים להיות אחידים, אבל בהחלט כן מאוחדים.

רק אדם פרטי או מגזר כללי שלא שלם עם עצמו ולא אוהב ומקבל את עצמו עסוק בלהשמיץ ולפסול אחרים. מה שהדור שלנו באמת צמא לו זו אהבה וקבלה עצמית. לא מהסוג הנמוך של אגואיזם ואהבה עצמית אנוכית, אלא ממקום גבוה של לראות ולהבין את הערך שיש בנו ומתוך כך לשמוח בקיים. מי שאוהב את עצמו אוהב אחרים.

רוב הפוליטיקאים לצערנו אינטרסנטים ומרוויחים מהמחלוקות והשנאה. מהם כנראה לא תבוא הישועה. השינוי יבוא רק מלמטה, מאיתנו. מוטב לכולנו שנזכור שאין לאף אחד מונופול על אהבת הארץ והעם שלנו ושכולם באמת רוצים שיהיה פה טוב. למה אנחנו מתאחדים רק חלילה בעת משבר? למה לצערינו צריך מלחמה כדי שנהיה רגישים אחד לשני? אפשר לעשות את כל אלה מתוך שמחה ומתוך בחירה לכבד ולאהוב. תפקידו של ט' באב הוא להזכיר לנו בדיוק את זה.

ניר אביעד