פרשתינו נפתחת במשוואה ברורה שמציב משה רבנו לפני בני ישראל – לפניכם ברכה וקללה. בידכם לקבוע האם חייכם יהיו מבורכים, נעימים ומלאי שפע, או לחלוטין מקוללים, קשים ומלאי ייסורים. הבחירה היא לחלוטין שלכם. אומנם הכול ידוע מראש, ובכל זאת הרשות נתונה. בזכות קיום המצוות, בזכות ההתגברות על האגואיזם והעצלנות עימם כולנו נולדנו ובזכות ההשתדלות לאהוב ולתת תוכלו להכריע האם פניכם לברכה או חס ושלום לקללה.

מי לא רוצה להיות אדם טוב יותר, בריא יותר, חזק יותר, נעים יותר וסבלני יותר? ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו? סימן ההיכר הבולט ביותר של מין האדם הוא היותנו בעלי יכולת לבחירה חופשית, וזאת בניגוד לכל יתר הברואים (כולל המלאכים), שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, בחירותיו מגדירות אותו ואת אישיותו, ואפשרות זו היא ההופכת אותו לנזר הבריאה. מחשבותינו, מילותינו ובעיקר מעשינו יכריעו האם נזכה ונבחר בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, או לחלופין לסבל וריחוק מעצמינו ומסביבתנו.

אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו.

למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי או לא יכולים להפסיק לעשן? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? בתוך כל אחד מאתנו מתנהל ללא הרף קרב אימתני. זהו הקרב בין תשוקות ומאוויי הגוף לבין שאיפות הנשמה, או במילים אחרות בין ה"חלק אלוקה ממעל" שבנו לבין הנפש הבהמית שיש בכל אחד. ישנם זמנים בהם אנחנו יודעים באופן אובייקטיבי שמשהו נכון עבורנו, אך התשוקות הגופניות שלנו מפריעות ומטשטשות את שיקול הדעת. מי לא מכיר את הסיטואציה בה אנחנו מנסים לרדת במשקל ומישהו מציע לנו פרוסה מגרה של עוגת שוקולד עתירת קצפת. התגובה הראשונה היא, "לא, אסור לי, אני בדיאטה". אבל בעודנו בוהים בעוגה, גופנו מדבר בקול אחר: "רק חתיכה קטנה, מחר בטוח נתחיל את הדיאטה מחדש". מכאן הדרך של פצצת הקלוריות הזו אל הפה שלנו קצרה ביותר. הגוף אינו אומר: "תשכח מההבטחות שלך לעצמך, אכול את העוגה ותהיה שמן" משום שהוא יודע שאנחנו נדחה על הסף את צורת השכנוע הזאת. במקום זאת, הוא מניח לנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר רק קצת ועדיין להיות בשליטה. מסיבה זו הגוף הוא אויב ערמומי ובכל פעם שאנו נכנעים לו אנחנו רק גורמים לכך שיהיה לנו קשה יותר לעמוד בפיתוי בפעם הבאה.

כיצד מתגברים על הכוחות הפנימיים והחיצונים שמושכים אותנו למטה? התשובה מתחילה בהכרה שיש בעולם ובחיים שלנו אמיתות שונות שיש להכירן, לכבדן ואף להרכין בפניהן את הראש. כך, לדוגמא, ישנה את "אמיתת הזוגיות" שאומרת שעל מנת שקשר זוגי יצליח חובה עלינו להתגמש תמיד לטובת בן/בת הזוג ולוותר ככל שניתן, להתחשב בצרכיו, ללמוד להקשיב באמת, להפסיק עם הפלירטוטים והדמיונות על בני/בנות זוג אחרים, להוות בעבורו רשת ביטחון והגנה בפני כל תלאות וקשיי היום-יום, לא להעביר ביקורת על התנהגותו מתוך הציפיה שהוא ישתנה בהתאם למה שנוח ומתאים לנו וכו'. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שהזוגיות שננהל תהייה מלאה בקשיים וריבים ואולי אף תסתיים בצער ובעוגמת נפש רבה. דוגמא נוספת היא "אמיתת ההורות" שאומרת שעל מנת שילדינו יגדלנו להיות אנשים עצמאיים, שמחים ומאושרים עלינו תמיד לתת להם אהבה ללא תנאי, לנשק ולספר להם עד כמה הם משמחים אותנו, לעשות איתם שיעורי בית בהיסטוריה, להסיע לחוג חלילית (גם אם לא תמיד מתחשק לנו) ולהימנע מביטויי כעס ומירמור לידם. אם לא נקשיב לאמת הזו אל לנו להתפלא אם לא ירחק היום וילדינו המתוקים יהפכו לקרים ומסוגרים כלפינו ואף יפתחו תסכולים כאלה ואחרים מהחיים. מכיוון אחר, ישנה את "אמיתת הפרנסה" אשר אומרת שעל מנת שנצליח לפרנס את ביתנו בכבוד וגם נהנה מעמלינו חובה עלינו תמיד לעשות את המיטב במטרה שהמעסיק שלנו ייצא נשכר ושהוא ירוויח מהעשייה שלנו, אסור לנו לשקר ולגזול מלקוחותינו או מהחברה בה אנו עובדים ומוטל עלינו להתאמץ כדי להיות ראויים לשכר. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שפרנסתינו תהייה בדוחק, או לחלופין לא נראה ברכה ולא נהנה ממה שאנחנו כבר כן מרוויחים.

מובן מאליו שהמכנה המשותף לכל אותן אמיתות (ולרבות נוספות) היא העובדה שאותן עשיות לרוב קשות ומחייבות להתגבר על ה"נעים" והנוח". כל זה אפשרי רק אם מחליטים שתפקידינו פה בעולם הוא להדליק אור – לא להסכים לחושך ולסתמיות ולהיאבק על משמעות חיינו. המדהים הוא שבכל פעם שאנחנו "מנצחים את עצמנו" פתאום אנו מגלים כמה כיף להיות משפחה, כמה טוב להיות חבר של אשתי/בעלי, איזה מתוקים הם ילדיי, כמה נפלא לעבוד היכן שאנחנו עובדים, וכו'. להיות יהודי פרושו לדעת שיש אמת שגדולה מאתנו ולהיות מוכנים להכפיף את הצד הנמוך שבנו בעבור אותה האמת, להיות המשרתים של אותה האמת. תפקידנו בעולם הוא להיות משרתים של האמת, וכל זאת גם "כשבא לנו" וגם כ"שלא בא לנו" באותה המידה ובאותו היושר.

לבסוף, הרמה הנעלה ביותר של בחירה חופשית אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?". במצב זה אנחנו משתמשים ברצוננו החופשי כדי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות – בורא העולם. הקב"ה, שברא את האדם ויודע יותר מכל את דפוסי התנהגותנו, נתן לנו את התורה כדי שיהיו לנו גבולות ברורים להתנהגות שלנו. מניסיון אישי ומניסיון של רבים נוספים, התורה מעדנת ומרככת את הלב ועוזרת לוותר (ולו במעט) על האגו ועל התלות הבלתי פוסקת במה שחושבים עלי. תורה זה מלשון הוראה, היא מורה לנו על הדרך לתיקון האישי ולתיקון העולם. מאז שהיא ניתנה כבר אי אפשר לעשות את כל העולה על רוחנו. אסור לנו לחמוד את אשתו של השכן, לרכל על החבר בעבודה, כמו גם לאכול כל מה שבא לנו ואפילו להתחתן עם כל מי שמוצא חן בעינינו. על פניו חופש הבחירה שלנו צומצם, אולם ההיפך הוא הנכון! בזכות המגבלות הללו אנחנו יכולים להיות בני חורין אמיתיים. כל הורה ומחנך יודע לומר שילד שגדל ללא גבולות מתחנך להיות אדם פחות מוסרי ואף פחות מאושר. הסייגים, אם כך, דואגים להרחיק אותנו מהמכשולים השונים. אומנם לא תמיד אנחנו מבינים את כל ציווי התורה השונים, ובכל זאת אנו מאמינים שתפקידם להוביל אותנו בדרך הנכונה.

שבת בחירה בברכה שלום, ניר אביעד